ספק סביר הינו מונח מקצועי מתחום המשפט פלילי. המושג ספק סביר מתייחס לרמת ההוכחה הנדרשת שעל התביעה להציג לבית המשפט על מנת להרשיע את הנאשם במשפט פלילי. ככל שמתקיים ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו אזי שבית המשפט אמור לזכותו מאשמה.
חשוב להבהיר כבר עתה, כי רק במקרים נדירים במיוחד בתי המשפט בישראל קובעים כי התקיים ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם, שכן במדינת ישראל זיכוי במשפט פלילי הינו מחזה נדיר למדי.
אחוזי ההרשעה במדינת ישראל עולים על 90 אחוזים והם מאחוזי ההרשעה מהגבוהים בעולם המערבי. קראו עוד בהיבטים אלו במאמר שכתבתי בנושא תיק פלילי.
מאמר זה כולל הסברים משפטיים אודות המונח ספק סביר ורמת ההוכחה הנדרשת לצורך הרשעה במשפט פלילי.
מהו ספק סביר?
כאמור, ספק סביר הינו מונח שמתייחס לרמת ההוכחה של אשמת הנאשם בעבירות שהמדינה ייחסה לו במסגרת כתב אישום. קראו עוד על כך במאמר שכתבתי בנושא כתב אישום.
במסגרת משפט פלילי בישראל המדינה נדרשת להוכיח את אשמתו של הנאשם ברף ראייתי של "מעל לכל ספק סביר" על מנת שבית המשפט ירשיעו. ככל שנשאר ספק סביר שמא הנאשם עשה את העבירות המיוחסות לו אזי שבית המשפט אמור לזכותו מאשמה. כלומר יהיה זה משפט פלילי שמסתיים בזיכוי.
לעוסקים במשפט פלילי נדמה כי לאורך השנים המושג של "מעל לספק סביר" איבד מכוחו וממשקלו. בתיקים רבים ישנה תחושה כי בית המשפט מצפה מהנאשם להוכיח שקיים ספק סביר שמא עשה את המיוחס לו.
כאמור נטל ההוכחה אמור להיות הפוך כאשר המדינה היא זו שאמורה להוכיח את טענותיה ברמה של מעל לכל ספק סביר. לדעת כותב המאמר, לא מעט שופטים נוטים לצד התביעה ומטילים על הנאשם נטל גבוה וקשה שיהיה עליו לעמוד בו על מנת שיסכימו לזכותו.
הגישה האמורה שנהוגה בלא מעט אולמות משפט מתווספת לפער הכוחות האינהרנטי שממילא קיים במסגרת משפט פלילי בין רשויות האכיפה החזקות לבין הנאשם. חשוב לזכור שבסופו של דבר, במשפט פלילי הנאשם הינו אזרח פשוט שנאלץ להתמודד עם הרשויות שחזקות ממנו במגרשן הבית.
למרות האמור לעיל, בתיקים מסוימים בתי המשפט אכן בוחרים לזכות את הנאשם כך שהמשפט הפלילי מסתיים בניקוי שמו של הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזאת ללא ענישה או סנקציה פלילית.
שמיעת ראיות במשפט פלילי
בית המשפט נדרש להכריע בסוגיית הספק הסביר במשפטים שבהם הנאשם כפר באשמה וביקש לנהל את הגנתו במטרה לשכנע את בית המשפט לזכותו מכל אשמה. כלומר, מדובר בתיקים שבהם הצדדים לא הגיעו להסדר טיעון וכאשר הנאשם עומד על חפותו והמדינה מבקשת את הרשעתו.
לאחר שהנאשם כופר באשמה בית המשפט קובע מועדים לדיונים שבהם יישמעו עדויות ויוגשו ראיות.
כאמור, במקרה שבו הנאשם כופר באשמה ומבקש להוכיח את אשמתו המשפט הפלילי יעבור לשלב ההוכחות שמכונה גם הליך שמיעת ראיות.
בתום שלב זה בית המשפט רשאי לזכות את הנאשם כך שהתיק יסתיים בזיכוי במשפט פלילי. לחלופין, בית המשפט רשאי גם להרשיע את הנאשם כך שהתיק הפלילי יסתיים בהרשעה.
כאמור, שאלת הספק הסביר או העדרו נקבעת לאחר שבית המשפט שומע את כל העדים ובוחן את כל הראיות שהוגשו לו במסגרת הליך שמיעת ההוכחות.
ככלל, במסגרת הליך שמיעת הראיות כל צד רשאי להביא את ראיותיו ולזמן עדים מטעמו על מנת לחזק את גרסתו. בנוסף, כל צד רשאי לחקור בחקירה נגדית את עדי הצד השני.
לאחר שהתביעה וההגנה מסיימים להציג את ראיותיהם המשפט יעבור לשלב הסיכומים שלאחריו בית המשפט יצטרך להכריע האם קיים ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם כמיוחס בכתב האישום או שמא אשמתו הוכחה בדרגה של מעל לכל ספק סביר.
פרשת התביעה
בתחילת הליך שמיעת הראיות התביעה מתחילה בהבאת עדיה לבית המשפט ואלו מעידים במסגרת חקירה ראשית. במהלך החקירה הראשית, עדי התביעה משיבים לשאלות התובע.
התביעה מזמנת לבית המשפט עדים שלשיטתה מחזקים את עמדתה שראוי להרשיע את הנאשם הואיל ואשמתו עולה מהראיות ומהעדויות ברמה של מעל לכל ספק סביר.
יש לציין כי על אף שלתביעה ישנה זכות לבחור את עדיה, בפועל התפתחה פרקטיקה שבמסגרתה התביעה מזמנת את כל העדים שמסרו עדויות במסגרת החקירה המשטרתית. קראו עוד על כך במאמר שכתבתי בנושא חקירת משטרה.
ברוב המקרים, התביעה את מזמינה לעדות את כל המעורבים שמסרו עדויות במשטרה אף אם חלק מהם אינם מחזקים או מחלישים את עמדתה בעניין הרשעה הנאשם.
לאחר שהתובע מסיים לחקור כל עד בחקירה ראשית מגיע תורו של הסנגור לחקור את העדים בחקירה נגדית. הסנגור חוקר את עדי התביעה בשמו של הנאשם כאשר מטרת החקירה הנגדית הינה "לפעור חורים" בגרסת התביעה ולעורר ספק סביר שבסופו של דבר אמור להוביל את בית המשפט לזכות את הנאשם.
ההבדל בין חקירה ראשית לחקירה ראשית נעוץ בסוג השאלות שהחוק מתיר לכל צד לשאול במסגרת החקירה. בחקירה ראשית, דהיינו שצד חוקר את עדיו אסור לעורך הדין לשאול שאלות מנחות (כלומר שהתשובות אליהן יכולה כן או לא).
כלומר, לתובע שחוקר עד תביעה אסור לשאול את העד שאלות מנחות. מנגד, סנגור שחוקר עד תביעה בשמו של הנאשם רשאי לשאול שאלות מנחות ובסגנון חופשי.
פרשת הגנה
לאחר שעדי התביעה מסיימים להעיד מגיע תורה של ההגנה להביא את ראיותיה ולהעיד את עדיה. מטבע הדברים, מטרת ההגנה הינה להביא ראיות שעשויות לשכנע את בית המשפט כי קיים ספק סביר באשמתו של הנאשם ולכן מוצדק לזכותו.
ככל שהנאשם מעוניין להעיד להגנתו (הוא אינו מחויב) אזי שלפי הכללים הפרוצדורליים הוא אמור להעיד ראשון מבין עדי ההגנה ולאחר שהוא יסיים להעיד ההגנה תוכל לזמן עדי הגנה נוספים.
חשוב להדגיש כי בלא מעט תיקים, ההגנה מוותרת על זכותו של הנאשם להעיד להגנתו לאור החשש כי עדותו תוביל להרשעתו. חוק סדר הדין הפלילי קובע כי סירוב של נאשם להעיד במשפטו עשוי לשמש כחיזוק או סיוע לראיות התביעה נגדו.
יחד עם זאת, גם במקרים שבהם הנאשם מוותר על זכותו להעיד, הדבר אינו מחייב את בית המשפט להרשיעו. גם בתיקים אלו, המדד שאמור להנחות את בית המשפט לעניין שאלת האשמה או החפות של הנאשם הינו האם מתקיים ספק סביר באשמתו. קראו עוד בעניינים אלו במאמר שכתבתי בנושא חקירה באזהרה.
סיכומים במשפט פלילי
לאחר שתם שלב שמיעת העדויות וכל צד סיים להעיד את עדיו מגיע שלב הסיכומים. בתום הסיכומים, בית המשפט אמור למסור את הכרעת דינו שאמורה להכריע בשאלת הספק הסביר ולקבוע האם הנאשם אשם במיוחס לו או זכאי.
במסגרת הסיכומים, כל צד מתייחס לראיות והעדויות שעלו במסגרת שמיעת הראיות ומבקש לקבל את עמדתו בהתבסס על הראיות שהוצגו. מטבע הדברים, ברוב התיקים ההגנה תטען כי במשפט עלה ספק סביר שמצדיק לזכות את הנאשם ומנגד התביעה תטען כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר ולכן יש להרשיעו.
על פי מה ייקבע ספק סביר?
כאמור, שאלת הספק הסביר אמורה להיות מוכרעת באופן סופי במסגרת הכרעת הדין. השאלה על בסיס מה נקבע ספק סביר הינה שאלה שמשתנה מתיק לתיק ובהתאם לנסיבותיו הפרטניות.
אף תיק פלילי אינו זהה בנסיבותיו לתיקים אחרים ושאלת הספק הסביר משתנה מתיק לתיק ואף משופט לשופט.
כאשר שופט כותב הכרעת דין במשפט פלילי הוא נדרש להתייחס לעדויות שנשמעו בפניו וכן להבהיר מדוע הוא סבור שבאותו עניין התקיים ספק סביר או לחלופין מדוע באותו עניין אשמתו של הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר.
הרשעה מעבר לספק סביר
הרשעה מעבר לספק סביר הינה קביעה שיפוטית שמרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בתיאוריה, הרשעה מעבר לספק סביר אמורה להינתן רק במקרים שבהם לא נשארה כל אפשרות מעשית שהנאשם הינו חף מפשע.
בפועל, נדמה שהרשעה מעבר לספק סביר הינו מונח משפטי ששייך לעבר וכיום הרף הנדרש להרשעה הוא נמוך בהרבה. למרבה הצער, שופטים רבים מחזיקים בעמדות "פרו תביעה" ומתקשים לזכות נאשם גם אם חפותו זועקת מהנסיבות. דהיינו, אין זה מקרי שבישראל אחוז התיקים שמסתיים בזיכוי הנאשם מכל המיוחס לו הוא נמוך מאוד.
לסטטיסטיקה העגומה בעניין ההרשעות תורמת גם גישתם של השופטים שחלק מהם יוצא מנקודת הנחה שכל אזרח שהוגש נגדו כתב אישום הינו אשם במיוחס לו. חלק מהשופטים אף מגבשים דעה קדומה כלפי תיק עוד בטרם שהוצגה להם ראיה אחת ובטרם שהעיד בפניהם עד אחד.
יתרה מכך, לא מעט שופטים מפצירים בנאשם ובא כוחו לסגור את התיק בהסדר כבר בתחילת המשפט הפלילי. חשוב לציין בהקשר זה כי הסדרי טיעון כרוכים בהודאת הנאשם במיוחס לו כך שהשופט לא נדרש לבחון את ראיות התביעה ולקבוע האם מדובר בהרשעה מעבר לספק סביר.
הודאה והרשעה כבר בתחילת ההליך חוסכת עבודה לכל הצדדים המעורבים ובעיקר לבית המשפט ולתביעה. אכן, בהודאה מהירה ובהסדר טיעון ישנם יתרונות גם לנאשם אולם כדאיות ההודאה משתנה מתיק לתיק ובהתאם לנסיבות המקרה.
